סרטון מאירלנד שהזכרתי ברשימה הקודמת

http://www.youtube.com/watch?v=-HaWZKRJh8A

שבוע מאד מיוחד בצפון אירלנד

לקוח מהבלוג האישי של איתמר

תאמינו או לא, הצלחתי להתפנות לכתוב סוף כל סוף.

לפני שבועיים הייתי בשבוע מאד מיוחד בצפונה של אירלנד, יחד עם הקבוצה בה אני פעיל ב"לוחמים לשלום". הוזמנו ע"י מרכז שלום בדונגל הנמצאת בצפונה של אירלנד, לעבוד יחד שבוע שלם כקבוצה. הצורך עלה כי בארץ לא הצלחנו להפגש יותר משלוש שעות לרוב, וגם זה איפוא שהוא בין שטח A ל B.

זה היה שבוע מאד עמוס, גם בזמן וגם בתוכן. ארבעה בקרים יוחדו לעבודה עם כלי תאטרוני, בו העלנו סצנות שקשורות בסיכסוך ובכיבוש. הופתעתי לגלות את האפקטיביות של הכלי הזה, שמאפשר להעלות נושאים קשים מצד אחד ומאפשר לסובבים להקשיב לנאמר - מה שלא קורה הרבה במעגלי שיחה וכו' שם הפיוזים (נתיכים) נשרפים מהר. דבר נחמד אחר היה שישראלים ופלסטינים שיחקו את תפקיד האחר ללא כל הכנה ובצורה מושלמת. לרוב הגענו עד אחר הצהריים להרגשת משבר טוטאלי, ו"שרדנו" עד הערב דרך פגישה חד-לאומית ופגישה דו-לאומית אח"כ. למרות כל זאת היחסים אחד עם השני תמיד היו טובים, והיתה הרגשה של שייכות לקבוצה אחת ולא שני חצאי קבוצות.

בערב השני כבר דברנו והקשבנו ברצינות על זכות השיבה אחד עם השני, כך שנראה לי שהיינו די עניניים.

הצד השני של השבוע הזה, שהיה בשבילי לא פחות פשוט, היה המפגש עם לוחמים לשעבר (או טרוריסטים, תלוי מי מגדיר ואיך) מהמחתרות הקתוליות והפרוטסטנטיות בצפון אירלנד.

אני עדיין מנסה להבין למה זה כל כך השפיע עלי. אולי בגלל קוי דימיון לסיכסוך שלנו אבל עם הבדלי תרבות קטנים יותר לכאורה, ואולי כי נדהמתי להבין שהם בעצם צעד אחד לפנינו בסך הכל ולא יותר. יש להם הסכם פוליטי וזהו. הם עדיין מנסים לעשות שלום (מעניין להסתכל על הסכם אוסלו מזוית כזו).

מהסתכלות עליהם ,קבוצה קטנה יחסית של אסירים לשעבר משני הצדדים, שמנסה ליצור שלום בין הקהילות, אפשר לראות כמה הרבה עבודה עוד יש. הפעילות השמאלנית ההזויה נראית עכשיו עוד יותר הגיונית.

הקטע המעצבן הוא שוב לגלות שגם בתחום הזה של הסכסוך, ישראל כנראה לא כל כך יחודית ואולי לא כל הידע אצלנו. באסה.

הכנתי מעין סרטון מהתמונות של השבוע עם מוזיקה ומילים שהתאימו במקרה. תראו תמונות מחברי הקבוצה, תמונות מסצנות שהועלו, ותמונות מסיור עם שני יוצאי אי.אר.אי בעיר דרי, שעשינו באזורים פרוטסטנטים וקתולים (אפשר לזהות גם לפי ההזדהות הפרוטסטנטית עם ישראל, וההפוכה של הקתולים).

יש לי עוד המון דברים נוספים לספר, אולי בפעם אחרת (לפי דרישת הקוראים או נטישתם, לא החלטתי)

שבוע לאחר הנסיעה לאירלנד-יעל טוביאס

החוויה באירלנד הייתה כה חזקה שהייתי צריכה שבוע שלם כדי לעכל את החווייה המדהימה הזאת. המתנה הגדולה ביותר שיצאה כשהייתי באירלנד היא גילוי האנושויות בכל אחד ואחד מאיתנו בצד חוסר האנושיות ב"שכונה"שבה אנחנו חיים. האמונה באנושיות היא חיונית בשביל להתחיל תהליך מלמטה ולא לתת לפוליטקאים להכתיב לנו את החיים.אם להגדיר את הנקודה החזקה והקשה ביותר בשבילי בטיול הזה היה בסיפורם של אורן ושיפא-בחורה שתכננה לעשות פיגוע. היה לי מאוד קשה כשהיא דיברה. הייתה לי כל הזמן צמרמורת ורציתי לצאת מהחדר כל הזמן מפני שהרגשתי שחסר אויר. הבחילה שחשתי כאשר סיפרה את התכנון שלה לבצע פיגוע לצד אמפטיה רבה שחשתי באותו זמן הייתה תחושה שתלווה אותי הרבה זמן. אחרי שסיימו שניהם לדבר-לא יודעת איך ולמה-הרגשתי רצון חזק לחבק דווקא אותה-והדמעות שלי היו כה רבות עד שהכתף שלה הייתה רטובה.גם עם הסיפור של אורן יצאה לי זעקה שתרגמתי אותה בצורת שאלה-איך לא יותר אנשים מתמרדים לגבי המעשים שנעשים למען ביטחון מדינת ישראל. התשובה שאורן ואיתמר סיפקו שתיהן היו מצמררות וגרמו לי לחשוב על מה כל האנשים שאני רואה במכולת במקום העבודה שלי ובמשפחה חונכו לחשוב כל החיים. מוזר שצריך להגיע לאירלנד כדי להגיע למסקנה זו. כאשר חזרתי הבייתה גיליתי נקודות אור ביחד עם נקודות חושך. החברה שבתוכי אני נמצאת קשה לקבל את המסע הזה או חלקים מהמסע הזה. מן הצד השני-ישנו כזה רצון כן לשנות את המציאות בה אנחנו חיים ומזה באה התקווה בהמשך.

 

יעל.

 

   !

כתבה במגזין אירי בניו יורק

קישור

A group of former combatants from Israel and Palestine at a peace center in County Donegal, Ireland

Photo by Combatants for Peace

About Shifa

“She was so close to despair because of the situation the Palestinians were in,” Segoly explained to IrishCentral over the phone from Israel. “But when we were in Ireland, she was always laughing and talking. If a person can go through such an experience and come out that way, it gives you hope

כתבה מהלונדון טיימס - כתבו עלינו בעיתון

באחד הימים הצטרף אלינו עתונאי של הלונדון טיימס שבילה שנים רבות בעירק ובמזרח התיכון

ראו את הכתבה שכתב על הסיור שלנו

רוני סגולי - מכתב פתוח לאחי

היי

אני בדרכי כעת בחזרה מהסימנר באירלנד עליו ספרתי לך, למרות שלא שוחחנו באריכות, לפני שנסעתי, יכולתי לחוש את ההסתייגויות שלך, ולכן רציתי לחלוק עמך את תחושותי כעת.

אתחיל מהנקודה, שאני חושב שגרמה לך לחשוש מהנסיעה, והיא, שנשחיר את פני המדינה ברבים, שנשתתף בפעילות בה מודגש בעיקר העוולות שעושה ישראל, ללא איזון, ושפעילותנו תהיה משום התרפסות, ולפי מה שהבנתי ממך גם תרחיק בכך את השלום, ואני חושב במידה מסויימת, שאכן התנהגות כזו לא תקרב את השלום, אך זה כלל לא מה שהיה שם.

כתבתי לך בקצרה לפני הנסיעה, הסברתי מהי תפיסתי בנושא, אך התלהבתי לראות באירלנד שאני לא לבד. בשיחות עם הפלסטינים, רוב הישראלים טענו, שאנחנו לפי תפיסתנו פטריוטים ישראליים, שאנחנו אוהבים את המדינה, ורואים עצמנו כציונים, ואין לנו שום פקפוק בצורך של העם היהודי למדינה יהודית בישראל. אנחנו רואים עוולות שנעשו בשם המדינה, במהלך המאבק, אך זה דו צדדי, ואנחנו מצפים שהצד השני יכבד אותנו על כך, כפי שאנחנו מכבדים את דרישתם למימוש הלאומיות שלהם. שמחנו לראות פתיחות מצד הפלסטינים בנושא, ונראה לנו שהם מבינים שאין הקשה ישירה בין לאומיות יהודית וציונות, לגזל אדמות ולהקמת התנחלויות עליהן. לא על הכל הסכמנו אך היינו בדיעה אחת שניתן לדבר ולגשר והחשוב ביותר הוא הכוונה להגיעה להסכמה.

בנוסף, מעבר לשיחות עם הפלסטינים והפעילות המשותפת, שכללה דיונים, הצגות וטיולים, נפגשנו גם עם האירים כשהמטרה ללמוד על המאבק שלהם.

מכך הייתי רוצה להעלות מספר נקודות שסכמתי, אך גם נקודות שהם בקשו מאתנו להדגיש בפני הקהל הישראלי:

1. כל סכסוך בין עמים נגמר במשא ומתן ופשרה, גם אם נדמה בשלב מסויים שצד אחד מוכרע, הסכסוך ימשיך לאחר מכן. רק כאשר הצדדים מבינים שאין פתרון אחר מלבד פשרה ומשא ומתן אזי יגמר מעגל הדמים. והדוגמה האירית היא דוגמה מובהקת לכך.

2. למרות שלכל צד יש נטייה מוצדקת יותר או פחות, לראות את עצמו כקורבן גדול יותר, הנסיון לכימות מידת ה'קורבנות', לא מובילה לאף מקום. חובה על שני הצדדים להכיר באחריות באופן הדדי. שני הצדדים אחראים לעוולות ולכן על שניהם לפעול לפתרונן. באירלנד כמו בישראל שני הצדדים טענו להיותם קורבן גדול יותר מהשני, אך הגישה השתנתה כעת.

3. משא ומתן לשלום ופשרות אין משמעותן מחיקת העבר. יש לתת כבוד לעבר, לחללים משני הצדדים, לטיעונים ולקהילות. יש להביט לעתיד אך העבר הוא לא דבר שצריך לשכוח או להכחיש. זה נושא חשוב ביותר שהם הדגישו כל הזמן.

4. השלום לא מגיע בבת אחת. גם לאחר שהעמים מחליטים על הפסקת אלימות, יהיו קיצונים בשני הצדדים שינסו ללבות את האש, לא להכנע ולא לאפשר להם זאת. יש לפעול למניעת התלהמות והתלקחות.

5. השלום מושג באמצעות שילוב של פעילות ממשלות ופעילות מהשטח, בדוגמה האירית הבשורה יצאה מבתי הכלא שם האסירים התחילו לדבר זה עם זה, ורק אחר כך הממשלות התעשתו והצטרפו למומנטום. ברגע שהאוייב לגביהם הפסיק להיות משהו אנונימי וחייתי אלא קיבל פנים של בני אדם הם הבינו שיש לדבר על שלום.

   
   

נפגשנו עם איש משטרה אירי (פרוטסטנטי) שהוא כיום פעיל שלום, הוא אמר לנו לחשוב תמיד על שידה עם שלוש מגירות, התחתונה לעבר, האמצעית להווה והעליונה לעתיד, ואת כל העבר לתייק במגירות התחתונות, לא לזרוק, אך לא להעמיס על העליונה שחייבת להיות פנויה לתהליך השלום.

נפגשנו עם 'מחבלים לשעבר', קתולים ופרוטסטנים, הם ספרו על המאבק שלהם בגאווה, הסבירו איפה חל השינוי, אך הדגישו שלא כל העויינות נגמרה, זו רק תחילתה של דרך. לפני כחודשיים נרצחו שלשה שוטרים בריטיים בצפון,והיה הרבה מתח אך הממשלה הגיבה נכון ובצורה עניינית. כשאנחנו היינו שם ראינו בפירוש את הקתולים שהדריכו אותנו דרוכים ועצבניים כשנכנסנו לאיזור פרוטסטנטי, אך הם היו אמיצים ועודדו אותנו ללכת בדרכם ולא להרתע מקשיים.

הבנו מהם שבאירלנד באף שלב לא היה דו שיח בין הקבוצות כפי שאנחנו מנהלים.

אנחנו כישראלים יכולים לצעוק ולהצביע על צדקת דרכנו, והטעויות של הצד השני עד סוף הדורות, וגם הם יכולים לעשות זאת, אך רק כשנאחז בידיהם, נשנה דרכנו ונפעל יחד, נגיע לשלום המיוחל.

אני לא יכול להגיד שהפלסטינים מסכימים לכל האמור לעיל, הם עדיין רואים עצמם כקורבן היחיד או העיקרי, אך גם חלקים מעמנו מרגישים כך.

זה מכתב אישי אליך, במלוא הפתיחות, אני לא יכול לומר שאני בטוח בכל מה שאנחנו עושים, אני לא יכול לומר שכולם מסכימים איתנו, אך אני סמוך ובטוח שלפחות אנחנו מנסים, ונשמח אם תצטרף אלינו לפעילותנו.

אנחנו מתכננים כעת מפגש בו אלו שהיו באירלנד (פלסטינים וישראלים) יציגו את התרשמותם בפני בני המשפחות, נשמח אם תגיע.

אחיך

ההצגות שלנו

במסגרת הפעילות באירלנד עידן וחן הדריכו אותנו בתאטרון, נסיון להעביר את החוויה שעברנו וקניית כלים להעביר את החוויה הלאה.

תרגלנו המון ובליל הסיום העלינו שלש סצנות בפני החברים ואורחים אירים.

בשלש ההצגות הודגש הקונפליקט הפנימי של הדמויות שקשור לכיבוש והן היו גם מבוססות על ספורים אישיים, אך את

התפקידים שחקו באופן אקראי חברים בין אם הם פלסטינים או ישראלים וזה יצר שילוב מעניין.

אהבה אסורה - ספור אישי של אחת החברות הישראליות שהיה לה חבר ערבי והצורה בה הוריה קבלו (או יותר נכון לא קבלו זאת). היה מרתק לראות את דמות האב שאותה שיחק פלסטיני כ

שהוא צועק עליה "השתגעת? מכל היהודים בישראל דווקא חבר ערבי מצאת לך, את רוצה להרוג אותי?")

הספור השני היה של חייל במחסום שמתעקש לא להעביר חולה קשיש פלסטיני שמלווה בנכדו, לבסוף מתרצה להעבירו אך משאיר את הנכד מאחור ונוצר עימות בינו לבין הקשיש ובעיקר בינו לבין עצמו.

והסיפור השלישי הוא בכלא כאשר שתי אחיות כלואות מקבלות ביקור, אך הקצינים מונעים מהאחת לצאת כי היא בעונש, ולמרות שהעונש הסתיים אין אפשרות להוציא אותה כי הקצין המאשר עדיין

לא הגיע. האחות שיכולה לצאת לביקור נקרעת בין הרצון לראות את המשפחה לבין ההשארות עם אחותה כמחאה.