סרטון מאירלנד שהזכרתי ברשימה הקודמת

http://www.youtube.com/watch?v=-HaWZKRJh8A

שבוע מאד מיוחד בצפון אירלנד

לקוח מהבלוג האישי של איתמר

תאמינו או לא, הצלחתי להתפנות לכתוב סוף כל סוף.

לפני שבועיים הייתי בשבוע מאד מיוחד בצפונה של אירלנד, יחד עם הקבוצה בה אני פעיל ב"לוחמים לשלום". הוזמנו ע"י מרכז שלום בדונגל הנמצאת בצפונה של אירלנד, לעבוד יחד שבוע שלם כקבוצה. הצורך עלה כי בארץ לא הצלחנו להפגש יותר משלוש שעות לרוב, וגם זה איפוא שהוא בין שטח A ל B.

זה היה שבוע מאד עמוס, גם בזמן וגם בתוכן. ארבעה בקרים יוחדו לעבודה עם כלי תאטרוני, בו העלנו סצנות שקשורות בסיכסוך ובכיבוש. הופתעתי לגלות את האפקטיביות של הכלי הזה, שמאפשר להעלות נושאים קשים מצד אחד ומאפשר לסובבים להקשיב לנאמר - מה שלא קורה הרבה במעגלי שיחה וכו' שם הפיוזים (נתיכים) נשרפים מהר. דבר נחמד אחר היה שישראלים ופלסטינים שיחקו את תפקיד האחר ללא כל הכנה ובצורה מושלמת. לרוב הגענו עד אחר הצהריים להרגשת משבר טוטאלי, ו"שרדנו" עד הערב דרך פגישה חד-לאומית ופגישה דו-לאומית אח"כ. למרות כל זאת היחסים אחד עם השני תמיד היו טובים, והיתה הרגשה של שייכות לקבוצה אחת ולא שני חצאי קבוצות.

בערב השני כבר דברנו והקשבנו ברצינות על זכות השיבה אחד עם השני, כך שנראה לי שהיינו די עניניים.

הצד השני של השבוע הזה, שהיה בשבילי לא פחות פשוט, היה המפגש עם לוחמים לשעבר (או טרוריסטים, תלוי מי מגדיר ואיך) מהמחתרות הקתוליות והפרוטסטנטיות בצפון אירלנד.

אני עדיין מנסה להבין למה זה כל כך השפיע עלי. אולי בגלל קוי דימיון לסיכסוך שלנו אבל עם הבדלי תרבות קטנים יותר לכאורה, ואולי כי נדהמתי להבין שהם בעצם צעד אחד לפנינו בסך הכל ולא יותר. יש להם הסכם פוליטי וזהו. הם עדיין מנסים לעשות שלום (מעניין להסתכל על הסכם אוסלו מזוית כזו).

מהסתכלות עליהם ,קבוצה קטנה יחסית של אסירים לשעבר משני הצדדים, שמנסה ליצור שלום בין הקהילות, אפשר לראות כמה הרבה עבודה עוד יש. הפעילות השמאלנית ההזויה נראית עכשיו עוד יותר הגיונית.

הקטע המעצבן הוא שוב לגלות שגם בתחום הזה של הסכסוך, ישראל כנראה לא כל כך יחודית ואולי לא כל הידע אצלנו. באסה.

הכנתי מעין סרטון מהתמונות של השבוע עם מוזיקה ומילים שהתאימו במקרה. תראו תמונות מחברי הקבוצה, תמונות מסצנות שהועלו, ותמונות מסיור עם שני יוצאי אי.אר.אי בעיר דרי, שעשינו באזורים פרוטסטנטים וקתולים (אפשר לזהות גם לפי ההזדהות הפרוטסטנטית עם ישראל, וההפוכה של הקתולים).

יש לי עוד המון דברים נוספים לספר, אולי בפעם אחרת (לפי דרישת הקוראים או נטישתם, לא החלטתי)

שבוע לאחר הנסיעה לאירלנד-יעל טוביאס

החוויה באירלנד הייתה כה חזקה שהייתי צריכה שבוע שלם כדי לעכל את החווייה המדהימה הזאת. המתנה הגדולה ביותר שיצאה כשהייתי באירלנד היא גילוי האנושויות בכל אחד ואחד מאיתנו בצד חוסר האנושיות ב"שכונה"שבה אנחנו חיים. האמונה באנושיות היא חיונית בשביל להתחיל תהליך מלמטה ולא לתת לפוליטקאים להכתיב לנו את החיים.אם להגדיר את הנקודה החזקה והקשה ביותר בשבילי בטיול הזה היה בסיפורם של אורן ושיפא-בחורה שתכננה לעשות פיגוע. היה לי מאוד קשה כשהיא דיברה. הייתה לי כל הזמן צמרמורת ורציתי לצאת מהחדר כל הזמן מפני שהרגשתי שחסר אויר. הבחילה שחשתי כאשר סיפרה את התכנון שלה לבצע פיגוע לצד אמפטיה רבה שחשתי באותו זמן הייתה תחושה שתלווה אותי הרבה זמן. אחרי שסיימו שניהם לדבר-לא יודעת איך ולמה-הרגשתי רצון חזק לחבק דווקא אותה-והדמעות שלי היו כה רבות עד שהכתף שלה הייתה רטובה.גם עם הסיפור של אורן יצאה לי זעקה שתרגמתי אותה בצורת שאלה-איך לא יותר אנשים מתמרדים לגבי המעשים שנעשים למען ביטחון מדינת ישראל. התשובה שאורן ואיתמר סיפקו שתיהן היו מצמררות וגרמו לי לחשוב על מה כל האנשים שאני רואה במכולת במקום העבודה שלי ובמשפחה חונכו לחשוב כל החיים. מוזר שצריך להגיע לאירלנד כדי להגיע למסקנה זו. כאשר חזרתי הבייתה גיליתי נקודות אור ביחד עם נקודות חושך. החברה שבתוכי אני נמצאת קשה לקבל את המסע הזה או חלקים מהמסע הזה. מן הצד השני-ישנו כזה רצון כן לשנות את המציאות בה אנחנו חיים ומזה באה התקווה בהמשך.

 

יעל.

 

   !

כתבה במגזין אירי בניו יורק

קישור

A group of former combatants from Israel and Palestine at a peace center in County Donegal, Ireland

Photo by Combatants for Peace

About Shifa

“She was so close to despair because of the situation the Palestinians were in,” Segoly explained to IrishCentral over the phone from Israel. “But when we were in Ireland, she was always laughing and talking. If a person can go through such an experience and come out that way, it gives you hope

כתבה מהלונדון טיימס - כתבו עלינו בעיתון

באחד הימים הצטרף אלינו עתונאי של הלונדון טיימס שבילה שנים רבות בעירק ובמזרח התיכון

ראו את הכתבה שכתב על הסיור שלנו

רוני סגולי - מכתב פתוח לאחי

היי

אני בדרכי כעת בחזרה מהסימנר באירלנד עליו ספרתי לך, למרות שלא שוחחנו באריכות, לפני שנסעתי, יכולתי לחוש את ההסתייגויות שלך, ולכן רציתי לחלוק עמך את תחושותי כעת.

אתחיל מהנקודה, שאני חושב שגרמה לך לחשוש מהנסיעה, והיא, שנשחיר את פני המדינה ברבים, שנשתתף בפעילות בה מודגש בעיקר העוולות שעושה ישראל, ללא איזון, ושפעילותנו תהיה משום התרפסות, ולפי מה שהבנתי ממך גם תרחיק בכך את השלום, ואני חושב במידה מסויימת, שאכן התנהגות כזו לא תקרב את השלום, אך זה כלל לא מה שהיה שם.

כתבתי לך בקצרה לפני הנסיעה, הסברתי מהי תפיסתי בנושא, אך התלהבתי לראות באירלנד שאני לא לבד. בשיחות עם הפלסטינים, רוב הישראלים טענו, שאנחנו לפי תפיסתנו פטריוטים ישראליים, שאנחנו אוהבים את המדינה, ורואים עצמנו כציונים, ואין לנו שום פקפוק בצורך של העם היהודי למדינה יהודית בישראל. אנחנו רואים עוולות שנעשו בשם המדינה, במהלך המאבק, אך זה דו צדדי, ואנחנו מצפים שהצד השני יכבד אותנו על כך, כפי שאנחנו מכבדים את דרישתם למימוש הלאומיות שלהם. שמחנו לראות פתיחות מצד הפלסטינים בנושא, ונראה לנו שהם מבינים שאין הקשה ישירה בין לאומיות יהודית וציונות, לגזל אדמות ולהקמת התנחלויות עליהן. לא על הכל הסכמנו אך היינו בדיעה אחת שניתן לדבר ולגשר והחשוב ביותר הוא הכוונה להגיעה להסכמה.

בנוסף, מעבר לשיחות עם הפלסטינים והפעילות המשותפת, שכללה דיונים, הצגות וטיולים, נפגשנו גם עם האירים כשהמטרה ללמוד על המאבק שלהם.

מכך הייתי רוצה להעלות מספר נקודות שסכמתי, אך גם נקודות שהם בקשו מאתנו להדגיש בפני הקהל הישראלי:

1. כל סכסוך בין עמים נגמר במשא ומתן ופשרה, גם אם נדמה בשלב מסויים שצד אחד מוכרע, הסכסוך ימשיך לאחר מכן. רק כאשר הצדדים מבינים שאין פתרון אחר מלבד פשרה ומשא ומתן אזי יגמר מעגל הדמים. והדוגמה האירית היא דוגמה מובהקת לכך.

2. למרות שלכל צד יש נטייה מוצדקת יותר או פחות, לראות את עצמו כקורבן גדול יותר, הנסיון לכימות מידת ה'קורבנות', לא מובילה לאף מקום. חובה על שני הצדדים להכיר באחריות באופן הדדי. שני הצדדים אחראים לעוולות ולכן על שניהם לפעול לפתרונן. באירלנד כמו בישראל שני הצדדים טענו להיותם קורבן גדול יותר מהשני, אך הגישה השתנתה כעת.

3. משא ומתן לשלום ופשרות אין משמעותן מחיקת העבר. יש לתת כבוד לעבר, לחללים משני הצדדים, לטיעונים ולקהילות. יש להביט לעתיד אך העבר הוא לא דבר שצריך לשכוח או להכחיש. זה נושא חשוב ביותר שהם הדגישו כל הזמן.

4. השלום לא מגיע בבת אחת. גם לאחר שהעמים מחליטים על הפסקת אלימות, יהיו קיצונים בשני הצדדים שינסו ללבות את האש, לא להכנע ולא לאפשר להם זאת. יש לפעול למניעת התלהמות והתלקחות.

5. השלום מושג באמצעות שילוב של פעילות ממשלות ופעילות מהשטח, בדוגמה האירית הבשורה יצאה מבתי הכלא שם האסירים התחילו לדבר זה עם זה, ורק אחר כך הממשלות התעשתו והצטרפו למומנטום. ברגע שהאוייב לגביהם הפסיק להיות משהו אנונימי וחייתי אלא קיבל פנים של בני אדם הם הבינו שיש לדבר על שלום.

   
   

נפגשנו עם איש משטרה אירי (פרוטסטנטי) שהוא כיום פעיל שלום, הוא אמר לנו לחשוב תמיד על שידה עם שלוש מגירות, התחתונה לעבר, האמצעית להווה והעליונה לעתיד, ואת כל העבר לתייק במגירות התחתונות, לא לזרוק, אך לא להעמיס על העליונה שחייבת להיות פנויה לתהליך השלום.

נפגשנו עם 'מחבלים לשעבר', קתולים ופרוטסטנים, הם ספרו על המאבק שלהם בגאווה, הסבירו איפה חל השינוי, אך הדגישו שלא כל העויינות נגמרה, זו רק תחילתה של דרך. לפני כחודשיים נרצחו שלשה שוטרים בריטיים בצפון,והיה הרבה מתח אך הממשלה הגיבה נכון ובצורה עניינית. כשאנחנו היינו שם ראינו בפירוש את הקתולים שהדריכו אותנו דרוכים ועצבניים כשנכנסנו לאיזור פרוטסטנטי, אך הם היו אמיצים ועודדו אותנו ללכת בדרכם ולא להרתע מקשיים.

הבנו מהם שבאירלנד באף שלב לא היה דו שיח בין הקבוצות כפי שאנחנו מנהלים.

אנחנו כישראלים יכולים לצעוק ולהצביע על צדקת דרכנו, והטעויות של הצד השני עד סוף הדורות, וגם הם יכולים לעשות זאת, אך רק כשנאחז בידיהם, נשנה דרכנו ונפעל יחד, נגיע לשלום המיוחל.

אני לא יכול להגיד שהפלסטינים מסכימים לכל האמור לעיל, הם עדיין רואים עצמם כקורבן היחיד או העיקרי, אך גם חלקים מעמנו מרגישים כך.

זה מכתב אישי אליך, במלוא הפתיחות, אני לא יכול לומר שאני בטוח בכל מה שאנחנו עושים, אני לא יכול לומר שכולם מסכימים איתנו, אך אני סמוך ובטוח שלפחות אנחנו מנסים, ונשמח אם תצטרף אלינו לפעילותנו.

אנחנו מתכננים כעת מפגש בו אלו שהיו באירלנד (פלסטינים וישראלים) יציגו את התרשמותם בפני בני המשפחות, נשמח אם תגיע.

אחיך

ההצגות שלנו

במסגרת הפעילות באירלנד עידן וחן הדריכו אותנו בתאטרון, נסיון להעביר את החוויה שעברנו וקניית כלים להעביר את החוויה הלאה.

תרגלנו המון ובליל הסיום העלינו שלש סצנות בפני החברים ואורחים אירים.

בשלש ההצגות הודגש הקונפליקט הפנימי של הדמויות שקשור לכיבוש והן היו גם מבוססות על ספורים אישיים, אך את

התפקידים שחקו באופן אקראי חברים בין אם הם פלסטינים או ישראלים וזה יצר שילוב מעניין.

אהבה אסורה - ספור אישי של אחת החברות הישראליות שהיה לה חבר ערבי והצורה בה הוריה קבלו (או יותר נכון לא קבלו זאת). היה מרתק לראות את דמות האב שאותה שיחק פלסטיני כ

שהוא צועק עליה "השתגעת? מכל היהודים בישראל דווקא חבר ערבי מצאת לך, את רוצה להרוג אותי?")

הספור השני היה של חייל במחסום שמתעקש לא להעביר חולה קשיש פלסטיני שמלווה בנכדו, לבסוף מתרצה להעבירו אך משאיר את הנכד מאחור ונוצר עימות בינו לבין הקשיש ובעיקר בינו לבין עצמו.

והסיפור השלישי הוא בכלא כאשר שתי אחיות כלואות מקבלות ביקור, אך הקצינים מונעים מהאחת לצאת כי היא בעונש, ולמרות שהעונש הסתיים אין אפשרות להוציא אותה כי הקצין המאשר עדיין

לא הגיע. האחות שיכולה לצאת לביקור נקרעת בין הרצון לראות את המשפחה לבין ההשארות עם אחותה כמחאה.

חוויות מסיור בדרי

זה היה היום לו חיכיתי הכי הרבה. פגישה עם האירים וסיור בעיר שרק שמה הוא סמל למאבק (דרי בפי הקתולים ולונדון דרי בפי האנגלים והפרוטסנטים).

לסיור שלנו קדם סיור רשמי מטעם מרכז השלום ורב שיח עם סגן ראש הממשלה הצפון אירי (בכיר ב IRA) ובכיר פרוטנסטנטי, אך מהר מאד החלטתי עם מספר חברים להצטרף לכמה קתולים שהגיעו למקום בראשות דון (שפוט מאסר עולם לשעבר שכבר פגשנו קודם לכן) כי מעבר לכך שרצינו לראות יותר, הם רצו להראות לנו. הסיור היה מאלף,

מעבר לחוויות הקרב ושיח לוחמים, התחוורו לי אישית דברים שלא הייתי מודע להם.

הקרב שם לא נגמר, זה לא שביום אחד הוכרז שלום, כולם מתחבקים והופכים להיות חברים.

יש עדיין מתח, הכל נעשה ברגישות ובהדרגתיות. יש פעולות איבה עדיין (שלושה חיילים בריטיים נורו לפני חודש) אך כעת הקהילה לא תומכת בכך. שמחתי לשמוע כי הרהרתי מה יקרה אם יהיה שלום עם הפלסטינים ולמחרת ירו קסאם או יהרג פלסטיני. שמחתי לשמוע כי ידעתי שכשאחזור לארץ יגידו לי "מה אתה מקשיב לאירים, הם עדיין נלחמים".

היינו עם דון וחברו במובלעת הפרוטסנטית בדרי, הם היו מתוחים ואמרו שהם חוששים ופתאום ראינו בחור צעיר רץ, והם היו בטוחים שהוא הולך להביא תגבורת ופשוט יצאנו משם מהר, יתכן והוא רץ לקנות חלב אך הם פשוט חששו.

היינו בסיור ברובעים הקתולים והפרוטסנטייים בעיר, ספרו לנו שכחלק מהמאבק הם לקחו צדדים ברורים בתמיכה בישראלים או פלסטינים, קתולים למען פלסטינים ואחרים למען ישראלים. גם כתובות הקיר הפגינו זאת.

ומעבר לכל ציורי הרחוב המחישו את המציאות, ברובע פרוטנסטנטי ראינו ציור ענק של חייל בריטי נושא דגל שהקצה התחתון של התורן תקוע בלב חייל אירי, זה מה שראו הילדים כשהלכו כל יום לבית הספר, ואיך הם יצאו שפויים. מערכת החינוך הישראלית אולי לא מחנכת לשנאה של ערבים בצורה גלויה אך היא מחדירה פחד ובורות, כל מה שלמדנו על ערבים הוא שהם רוצים להשמיד אותנו ולזרוק אותנו לים.

ראינו גם כדורי גומי ופלסטיק שהחיילים הבריטים ירו במפגינים, זה גדול פי 10 מהכדורים שלנו ואולי זה מצביע על כך שהבעיה שלהם מסובכת יותר? כשספרתי את זה לחבר לאחר חזרתי הוא אמר לי שהוא וחבריו נהגו לקלף את הגומי מכדורי הגומי ולירות אותם ככדורים רגילים במפגינים.

בזמן המלחמה בעזה לה התנגדתי בצורה מוחלטת, לא הצלחתי להבין כיצד העם הישראלי שאני חלק ממנו מקבל בשיוויון נפש את העובדה שכל כך הרבה אזרחים נהרגו ברצועה בזמן קצר כל כך וביניהם מאות ילדים, והזדעזעתי לקרוא בעיתון כתבה די גדולה על כך שהחיות בגן החיות בעזה רעבו לאוכל וכיצד הצבא נערך להצלתם. כשספרתי את זה בדרי, הצעירים שהיו איתי אמרו שגם במקרה שלהם התקשורת הבריטית הדגישה את העובדה שכאשר הקתולים פוגעים בחיילים בריטים הם פוגעים גם בסוסים שלהם, וזה ממש נגע ללב הקוראים. חיילים יכולים לההרג אך סוסים.....

במקום להעביר את כל התמונות לכאן ראו אותן בקישור הבא

שיפא אלקודסי

שיפה הגיעה באחור לסיור כי הם עוכבו על ידי הירדנים, במהלך הביקור באירלנד היא ספרה את ספורה האישי. אני תרגמתי לעברית וזה עזר לי לא לבכות תוך כדי כך, כי הייתי על הסף.

שיפא היתה אמורה להיות מחבלת מתאבדת, ותכננה לפוצץ עצמה בתל אביב, לנו כישראלים זה מזעזע, מחבל שמתכנן להרוג עצמו ונגד אזרחים, דרושות תעצומות נפש להקשיב לסיפור, ואי אפשר לעשות זאת ללא דמעות בעיניים.

לנו כישראלים זה נראה מיד כפעולה ישירה נגד אזרחים, אך הסיבה שהיא תכננה לצאת לפגוע היא נקמה על פגיעה באזרחים בני משפחתה ומכרים וביניהם ילדים, וזה מצמרר כיצד היא נפרדה מבתה בערב לפני הפיגוע המתוכנן, מילדה בת שבע. למזלנו ולמזלה היא נעצרה באותו ערב ונכלאה לשש שנים.

כמובן שהטיעון הבא יהיה שאנחנו הישראלים לא מבצעים פגועי נקמה, אלא רק פוגעים במחבלים ולצערנו לעיתים נפגעים אזרחים, אך הדובר השני באירוע היה אורן מהקבוצה שלנו, שתיאר ארוע בו הוא היה מעורב, 'פיגוע' (זאת ההגדרה שבה השתמשו החיילים עצמם) נגד שוטרים פלסטינים כנקמה על ארוע קודם בו נהרגו כמה חיילים במחסום בעין עריך, צה"ל יזם התקלויות בכמה מקומות בגדה כשמטרתן נקמה בשוטרים שעומדים במחסומים, הארוע מתואר גם בסרט Z32 וגם נמצא עכשיו בטיפול רשויות המשפט בישראל עקב תביעה אזרחית של משפחות השוטרים. זה אירוע שהיה בחדשות אך כרגיל דווח בטון מינורי, אך הסיפור האישי של אורן צמרר לא פחות.
הדר היחיד שחשוב לנו ששניהם, אורן ושיפא, מחזיקים ידיים כעת, ובחרו בדרך של דו קיום ואי אלימות, מה יכול להית חזק מזה.

בדרך לדרי, ובכל הזדמנות, שיפא שרה לנו, ועשתה שמח, וצריך להתאמץ ולחשוב כיצד אדם מלא שמחה שכזה עשה, עקב הנסיבות את כל הדרך ליאוש מוחלט, שהביא אותה לרצות להתאבד, תוך פגיעה באזרחים, וכיצד הנסיבות הובילו אותה ממצב של יאוש, למצב בו היא נמצאת כיום, של תקווה ואופטימיות.

יש דוגמאות רבות בהסטוריה של 'אנשים רגילים' שעושים מעשי זוועות, אך מה שחשוב הוא שטבע האדם טוב מטבעו, וכולם רוצים לחיות בשלום ושלווה, ומצב המלחמה וההרג הוא יוצא הדופן ומזיק באותה מידה לכל הצדדים.

מעבר בין אירלנד לצפון אירלנד

היום נסענו מהרפובליקה האירית לצפון אירלנד, פאדי אמר לנו להסתכל החוצה ולראות את מה שאין. בעבר במקום זה היה קו ביצורים מאיים סגנון מחסום ארז, כיום רק כלום, התושבים לא באיזור לא האמינו שזה אפשרי, ילדים גדלו משני צידי הגדר כשכל מה שהכירו הוא החיץ.

אך כעת הכל ברור ושקט, אירים רבים מתייחסים לצפון ככבוש ומתעבים כל סימן לנוכחות השלטון הבריטי, וגם השם לונדון דרי מסמל זאת ולכן בשלטי דרכים רבים המלה נמחקה מהשלטים אך השקט והשלווה חוזרים לצפון אירלנד שעברה מרחץ דמים בארבעים השנים האחרונות.

יש לציין כי כל האירים הדגישו שהשלום המלא עדיין לא הגיע, יש מתח והתפרצויות פה ושם אך כולם אופטימים.

הפגישה עם האירים והשעור שניתן ללמוד מהם - רוני סגולי

היום היה לנו יום אירי, נפגשנו עם לוחמי חירות / טרוריסטים (תלוי מי המגדיר), ושמענו מהם לגבי הנסיון שלהם.

למרבה הפלא המסר היה זהה מנציגי שני הצדדים.

שמענו שוטר פרוטסטנטי שפעיל כיום לשלום, הוא הדגיש את החשיבות של ההפרדה בין העבר לעתיד. הוא המחיש זאת בשידה עם שלש מגירות בתחתונה לתייק את העבר, באמצעית את ההווה ובעליונה את העתיד. הוא הדגיש שיש חשיבות לעבר, אסור להתנכר לו אך יש לדאוג שהעבר יתוייק במקום המתאים ואת המגירה של העתיד יש להקדיש לנושא זה, והמסקנה היא שיש חשיבות לעבר אך כדי להגיע לשלום אמת יש לנהוג בפתיחות ולהמנע מחשבונות.

Peter Sheridan, former assistant chief constable

בהמשך פגשנו שני אירים קתולים שהיו שפוטים למאסר ארוך ושוחררו בהסכם שהושג בין הצדדים. הם ספרו בעיקר על השנאה התהומית שהייתה בין הצדדים ועל השיחות שהתחילו למעשה בכלא בין אסירים

ורק אחר כך הפכו לרשמיות. דון המקסים היה המדריך שלנו גם בדרי בהמשך הסיור.

Don Browne Gerry Foster

בהמשך נפגשנו עם אליסטר ליטל (הספור שלו) ששוב הדגיש את חשיבות מתן הכבוד לעבר וחלוקת אחריות בין הצדדים. אסור לאף צד להתבטל בפני השני ואת שיחות השלום יש לעשות מעמדה של כח וכבוד לעברך ולצד השני. לצידו בתמונה שתי אסירות לשעבר. שלושתם כמובן פרוטסנטיים.

Alistair Little

אני ציוני אמיתי והוא מוסלמי אמיתי - רוני סגולי

אני יודע שמטבעות לשון כאלו גוררות הרמת גבות או גרוע מזה, וכלל לא אכפת לי

היה לנו היום דיון עם הפלסטינים, זה התחיל בהכרזה מתלהמת מעט שלהם שאין להם בעיות עם היהודים אלא רק עם הציונים, ושהציונות משולה אצלם לגזענות.

חשוב היה לנו לומר לפלסטינים שאנחנו מגדירים עצמנו כפטריוטים ישראליים, כציונים, וכמאמינים בצורך של המדינה היהודית כמקלט לעם היהודי, שהעובדה שציונות הפכה למילה נרדפת לגזל קרקעות ונצול היא הדבר היוצא דופן מבחינתנו, אין לנו כישראלים שום צורך ורצון לבטל את זהותנו ולאומיותינו, והפתרון יבוא כשכל צד יתפשר מעמדה של הכרה וגאווה בזהותו.

אני חושב שהם הופתעו לשמוע, אך זה התקבל על אוזניים קשובות. בערב הסביר לנו אחד הפלסטינים את תפיסתו וכרגיל הטיעונים והתהיות זהות בינינו לבינם, הוא מבחינתו לא כל כך מבין את החרדה שלנו מהחמאס, הוא מודע לכך שיש מוסלמים קיצוניים, אך הוא רואה עצמו (כמו רבים אחרים) כמוסלמי האמיתי, ויש סובלנות בדתם ואהבה לזולת. ואני מכבד את זה כמו שאני שמח שהוא מכבד אותי.

הגיגים תוך כדי. רוני סגולי

קשה לנו למצוא זמן לתרום תוכן לבלוג תוך כדי, החוויה היא עצומה, להיות בכזאת סביבה עם עמיתים פלסטינים, תוך שיחזור חוויות וליבון עמדות, וחשופים למה שהיה פה באירלנד והשלום אליו הגיעו, כל זה לא ניתן לתאור.

היום ומחר נתחיל ממש לשבת עם האירים, ללמוד מהם מה הם עשו ולמה להם הצליח, ואז אני מקווה שנדע יותר,

מה שכבר ברור לי הוא שהמאבק שלנו בפלסטין וישראל אולי זכה ביותר כותרות ובכל העולם, אנשים נוקטים עמדה עם צד זה או אחר, אך הוא לא זכה ליותר משפיכות דמים מכל מאבק אחר, ואין בו יותר בעיות מבכל מקום אחר, וזה מעודד.

האירים שפגשנו עד כה משתאים מהעובדה שבמהלך המאבק שלנו יש תנועות שלום של דו שיח בין הצדדים, פה זה לא היה, נסיון לדבר עם מישהו מהצד השני היה גורר במקרה הטוב השפלה, נשים שראשן גולח וכוסה בזפת ונוצות ונקשרו לעמוד רחוב להשפלה (כך ספרה לי אשתו של פאדי על מה שקרה לחברה שלה) או ממש ירי וחיסול.

ואם נמצא פתרון לקונפליקט במקומות כמו רואנדה וקמבודיה ודרום אפריקה ויגוסלביה, אז גם אנחנו נזכה לשלום, בזה אני אישית מאמין בלב שלם.

נ.ב. אני יודע שהתגובה הראשונה שנשמע כשנחזור לארץ תהיה שבאף מקום בעולם אין בעיה כשלנו, אך אני כבר לא מאמין בזה.

יום שני כתב אורן

ערבו של היום השני ונראה שאנחנו כאן כבר שבוע. כל כך הרבה דברים עשינו היום, והעומס הרגשי הוא מאוד גדול. הגעתי לאירלנד עם הרבה מאוד ציפיות, שרובן כללו ללמוד וללמד, בשום שלב הציפיות לא כללו מעורבות רגשית. והיום... היום היה לי מאוד לא קל. אבל אולי אתחיל דווקא עם אתמול בלילה. אתמול בפאב האירי החביב (במלון השווה, ולא שלנו) על כוס בירה פתרנו את כל הבעיות בסיכסוך. ישבנו את בעיית הפליטים וסגרנו איך תראה המדינה הפלסטינאית העתידית. וחשבתי לעצמי, מה עוד יש לי לעשות כאן עוד שבוע. יאללה פתרנו את הכל, בואו נעבור לאיך מספרים לכולם את סוד - את ה"מתכון" לפתרון.

בסאשן של הבוקר, למדתי שזה לא כל כך קל. טוב, אולי הפתרון הטכני של ה-איך הוא (יחסית) קל, אבל לנו כעמים, כאנשים, יש עוד הרבה מאוד ללמוד על הצד השני. (וכמו שנאמר בסאשן הישראלי שהיה היום, התהליך שאנחנו עוברים כאן חייב כל ישראלי וכל פלסטינאי לעבור. וזו מחשבה מייאשת, כי איך זה יקרה). בכל מקרה, הבוקר היינו צריכים להביא שני פרטים, אישיים, ולהציג אותם לקבוצה. הפריטים שאני הבאתי היו הכתובה מהחתונה של גלי ושלי (שעוד מעט ימלאו לה שנתיים :-)) וספר שאבא שלי כתב. את הכתובה היה לי חשוב להביא כלי להציג את הפוליטי-הוא-האישי-האישי-הוא-הפוליטי שלי. מכיוון שאנחנו כתבנו אותה היה לנו חשוב להכניס, מעבר לשיוויוניות (והרומנטיקה...) גם את הצורך להכיר ולטפל בבעיות סביבנו. הספר שהבאתי הוא ספר מקסים שאבא שלי כתב, מאויר בציורים שאני כל כך אוהב - על אבא שנמצא במילואים ועל הגעגועים למשפחתו. לנו הסיפור הזה נראה כל כך טבעי - אבל בקונטקסט של הסיכסוך, בעינים ביקורתיות, להבין שעל כך גדלנו כחברה נראה לי בעייתי.

זה מוביל אותי לשני פריטים שאחרים הביאו שרציתי לספר עליהם. הראשון היה נשק מפלסטיק ששיפא הביאה. היא סיפרה על איך היא אוהבת ושונאת אותו באותו זמן. בתור אדם שקשה לו לחוות רגשות כל כך עזים באותו זמן, היה לי מאוד קשה לשמוע איך היא אוהבת את הנשק ובאותו זמן זו גם הייתה הקלה גדולה מהשנאה שלה כלפיו. היה לי קשה לשמוע על הדואליות הזו, אז על אחת כמה וכמה לנסות ולהבין, להזדהות, לקבל.

הפריט הנוסף היה המעיל של בעלה סימא שהוא לבש בזמן שהוא נהרג על ידי חיילי צה"ל. זה לא משנה בכלל כיצד הוא נהרג ומה הוא עשה - כדי להבין את האבל של סימא ועם מה היה חיה היום. על המעיל עוד יש סימני דם ובשר - שבעיני, להראות את המעיל, שלא לדבר על לחבק אותו זה מזעזע. ויש לי גם הרבה הערכה אליה כי היה צריך הרבה אומץ להביא פריט כזה אישי. זה הבהיר לי את התהום הפעורה בינינו,על ההבדלים התרבותיים שלא יגושרו לעולם, אבל בתקווה מתישהו לפחות יובנו. וכדי להוסיף לי קושי בעיכול (כי היה מאוד קל לתייג אותה רק על פי המעיל) היא מספרת שהיא לא מראה את המעיל הזה לילדים שלה כדי שלא יגדלו עם שנאה שהוא יכול ליצור... ומה עוד אפשר לבקש... אולי בכלל הקושי שלי מהיום הזה, הוא לא מהאירועים עצמם שקרו, אלא מההבנה עד כמה גדולה המורכבות

אורן

התחלה של הבעה מרוני (הבת)

שלום לכולם

היום היה בעצם היום הראשון לפעילות האינטנסיבית שלנו כאן

זה היה יום מדהים וחשוב בשבילי

אחד הדברים שהכי מרגשים אותי ביום הזה הוא המסקנה החוזרת שאין גבול להבעה שלנו ושהרחבתו המתמדת היא עברי אחד האמצעים והערכים החשובים בחיים.

זה מדהים אותי שבזמן העבודה בתיאטרון היום, היו דברים שפחדתי לשאול את שאהר, כי פחדתי להיראות חסרת אמון וחשדנית, ולא נתתי את הדעת עד כמה הפחד או המעצור הזה הם נושא מרכזי בעבודה המשתופת שלנו וגם פשוט בשבילי.

בשלב השני , בשיחה הישראלית פתאום התחושה הזו קיבלה לגיטימציה וגיבוי, ובשלב השלישי כשהעלתי את מה שהציק לי בדיון המשותף, הרגשתי הקלה עצומה

כמובן שההקלה הזו נובעת גם מן העובדה שעד לרגע זה השאלות או התהיות שלי לגבי עמדות ותחושות של כל מיני אנשים מן הצד הפלשתיני תאמו את הציפיות שלי ומעניין איך הייתי מרגישה אם זה לא היה ככה, אבל בכל אופן האפשרות הזאת, להרחיב את גבולות ההבעה שלנו כל הזמן ולבטא דברים שבאותו יום נראו לי כמעט בלתי אפשריים הוא כרוכים במבוכה ופחד מאוד גדולים , האפשות הזאת מרגשת בעיניי, והתקווה שלי היא לחוות בימים האלה, וכמובן גם בהמשךהרחבות גבול נוספות כאלה, שלי ושל הפרטנרים הישראלים והפלשתינים

וואי- כמה דידקטי יצא לי......(-:

רוני

אימייל מפאדי המתאם האירי שעבד מולנו

Hi, Roni and Itamar.

I enjoyed our conversations yesterday on the road from Dublin to Donegal.

These are the ideas about peace processes we learned from the Irish experience where the IRA ("Catholics") were fighting to remove the Border and create an united Ireland free from Britain and the British ("Protestants") were fighting to retain the Border and preserve Northern Ireland within the UK. (Simplistic analysis)

You cannot start from the contentious issues e.g. decommissioning of IRA weapons OR support for the police service (in your case the issues of security and the refugees).

You take a pragmatic approach and spend much time agreeing general principles of what a settlement should contain:

There is both an Irish and British identity in Northern Ireland and political settlement must reflect that.

Neither community can be enticed, persuaded or coerced into abandoning its historic identity or allegiance.

The historic enmity between Britain and Ireland is reducing at government level especially within the EU and the global economy.

The overwhelming majority of people on the island of Ireland reject violence (expressed in rerfendums).

The overwhelming majority of people on the island of Ireland accepts that there cannot be any change in the constitutional position of Northern Ireland within the UK without majority consent within Northern Ireland.

A settlement should also reflect and attempt to deal with current and changing social and economic factors e.g.

· Decline in the influence of religion;

· Break-up of traditional family unit;

· Increase of alcohol and drugs consumption;

· Growth of consumerism and its impact on the community;

· Increased in segregation of the two ("Catholic" and "Protestant") communities and lingering sectarianism;

· Increase in immigration and subsequent increase in racism

When both sides reach agreement on what a settlement should look like if it is to endure, then you begin to deal with the really contentions issues one by one e.g. there is no longer need for IRA weapons...there is no longer need for British Army check-points and militarised Border crossings. In your case, in two states standing side by side connected by an international agreement, the security depends not on military repression but on agreement and accommodation AND the refugee issue must be approached in a pragmatic way so as not to undermine the rights of both communities to exist in peace and prosperity.

I look forward to hearing your reaction to this. Remember there was a time that all this sounded totally unrealistic to us her during our war.

Paddy Logue

Research Coordinator

Irish Peace Centres

תמונות מהחוף עליו צעדנו בבקרים

ולמי שמתעניין היכן היינו אז הקישו כאן לצפיה במפה של גוגל

המחוז בו היינו נקרא DONEGAL ובפי המקומיים Dún na nGall

תודות למתמידים בצעדה (פרס ראשון לאיתי אשחר)

מחשבות מעידן מאיר

מוקדם עדיין לדבר או לכתוב על התחושות כי רק הגענו אבל אם השבוע ימשיך כמו אתמול בלילה צפויות לנו הפתעות מרתקות...עולם צירופי המקרים הוכיח באת עצמו כשנהג מונית אפריקאי עוצר לידנו וברחוב כדי לקחת 15 איש למועדון היחיד הפתוח בדבלין בשעה כזאת... אחרי חצות... כשהוא שומע אותי מדבר עברית עם חן או רימא הוא מתחיל לדבר איתנו בעברית מהימים הנוסטלגיים שהיה עובד בישראל בשכונת התקוה בתל אביב. משם הדרך למועדון הייתה 12 יורו ומבט לילי על דבלין עד למועדון ובו הרבה תיירים וגם הרבה מקומיים מוסיקה בנאלית אבל כשרוצים קצת לקפוץ אין מה להיות קטנוניים. היום , שבת בבוקר, יום חדש, רגוע יותר, הנסיעה רק ארבע שעות וכבר מתחילים... אבל התחושה היא שכבר התחלנו, בקטן, בחד לאומי כזה, בגיבוש ישראלי רק לכמה שעות לפני שפוגשים את החברים מטול כרם, פלסטינים וישראלים באדמה זרה, באדמת סכסוך ישנה , הפעם סכסוך שלא שלהם ,לא שלנו לא שלהם , מכאן אפשר יהיה אולי קצת להתבונן ממרחק משכר קצת על הסכסוך שלנו המשותף... בין ארוחה לנסיעה מתחילים כבר לצוץ הסיפורים האישיים, מתחילים לדבר על החפצים שהבאנו לסדנת תיאטרון, על התמונות ...ניכרת התרגשות ומתח של ציפייה לקראת הבאות, ואני שאמור להנחות חלק מהמסע התיאטרוני נרגש וסקרן מאולי קצת יותר.. אם ילפי היום או אתמול יצפויות לנו הפתעות מעניינות... חכמו שתי הבנות הישראליות דנה ואפרת שהצטרפו אלינו אתמול והתעניינו בעשייה שלנו ... אהרון וחן יצאו לשדה לאסוף את מעוקבי הטיסה העייפים מועטסם, שיפא וראויה... מקוה שיהיה זמן לכתוב גם בהמשך... בין סדנא לסדנא, בין שיחה לשיחה... בין הטיפות
עידן

מחשבות לפני - נטע אוסנת

אני יושבת פה, יום לפני אירלנד, מתרגשת ובעיקר חוששת.
רוצה להתמסר לזה, לתת לניסיון לקחת אותי - אך כמו תמיד אצלי, הספקות והסייגים לא מרפים.
שבוע שלם עם חבריי, ישראלים ופלשתינים, שרוצים כולם לסיים את הסכסוך ולהגיע לפיתרון של שלום. אבל איזה פיתרון מצטייר להם בראש ועד כמה הוא ישים? זאת לא אדע. וכמה אחריות כל צד לוקח על חלקו בבלאגן? זו עוד שאלה שגם אחרי שנה של היכרות נותרה אצלי מאד פתוחה. אחרי הכל, אנחנו הישראלים הכובשים.הם הפליטים. אז רק נשחרר והכל יהיה בסדר, לא? המממ...

היום התבשרנו שיש לפלשתינים בעיות במעבר לירדן, משם יוצאת טיסתם לאירופה.
לא, הבעיה הפעם אינה מצד הישראלים שאינם נותנים להם לצאת - אלא מצד הירדנים שלא מאפשרים לכולם כניסה.
אני מצטערת שיש את הבעיות האלה, אך בה בעת קצת מברכת על כך שלפחות זה קורה בגלל הירדנים. אולי זה נועד להזכיר לנו שלא הכל כ"כ פשוט. לא ישראל אשמה בכל. לא אני, לא משפחתי, לא חבריי שמשרתים את מנגנוני הצבא והמדינה. ולא, אנחנו גם לא יכולים לקחת אחריות לבד על פיתרון. זה תלוי בעוד הרבה גורמים בעולם, גם בירדן ובמצרים ובשאר העולם הערבי שהצליח לאורך השנים לכוון את הזרקור המאשים כמעט בלעדית לכיוון הגורם הציוני.
.
המצב באזורנו מורכב ויש לו קורבנות. הפלסטינים ללא ספק סובלים סבל נורא, מיותר, כפי שסובלות עוד קבוצות רבות ברחבי העולם - אובדן של זכויות, חיים, כבוד.
אתמול גיליתי שדודי, שמת בקרבות גוש עציון מירי ערבים (אלו המגדירים עצמם היום פלסטינים) נפצע כשנתיים קודם לכן מירי של יהודים לוחמי אצ"ל. זאת, כיוון שהוא היה איש השומר הצעיר אשר דגל במדינה דו-לאומית על שתי גדות הירדן, במקום במדינה יהודית. אלא שהעולם החליט אחרת, נקבעה תוכנית החלוקה, ודודי קיבל עליו את ההחלטה. כשלחם על יישומה - איבד את חייו, עוד בטרם הכרזת העצמאות של ישראל.

במאה השנים האחרונות, כמה הזדמנויות לפיתרון הוחמצו כאן באזורנו... מי אחראי לזה? בודאי לא רק אנחנו, היהודים. ב30 השנים האחרונות תפס תאוצה הרעיון של 2 מדיניות ל2 עמים. ברמת הרעיון זה נשמע לי טוב. בפרקטיקה אני סקפטית אם הפיתרון הזה עודנו אפשרי, כשאנחנו כבר מעורבבים כ"כ. קצת קשה לי ללחום לטובת משהו שאני ממש לא יודעת אם הוא מעשי. ואני, אני אדם - קצת יהודיה, הרבה ישראלית, אך מעל לכל אדם פתוח, חילוני ושואף להומאניות שרוצה שלום ושגשוג.
היסטוריה, דת, לאום ואדמה אלו דברים שמעסיקים אותי הרבה פחות מקיום מוסרי, נבון, חופשי ופתוח. אם לא מאז, אז לפחות מהיום ולתמיד.

זהו. עם זה אני נוסעת. מקוה שמחר אפגוש שם את כולם, בעזרת השם והירדנים.
מקוה שאיכשהו, במשהו, יתבהר לי קצת מכל הבלאגן הזה באירלנד.
מקוה גם ליהנות.
נטע

תקלות ראשונות בדרך

היום יום רביעי, הישראלים חוגגים היום את חג הפסח (חג החירות), ואנחנו בהכנות לקראת הנסיעה. הפלסטינים נוסעים דרך ירדן לאירלנד וכרגיל צריכים לצאת לדרך שעות וימים לפני הפגישה. למעשה כל נסיעה כזאת בשטחים היא סוג של הרפתקאה, האם ניתן יהיה לעבור בכל המחסומים? האם החיילים יהיו נחמדים או עויינים. אך הפעם החדשות הן מהמעבר לצד הירדני, חלק מהחברים הפלסטינים לא מאושרים על ידי הירדנים להכנס לירדן ולכן אם הבעיה לא תפתר לא יוכלו להגיע לאירלנד.

הנושא בטיפול (כך נאמר) אך זה מלחיץ ומאכזב, לעשות את כל ההכנות האלו ולא כולם יוכלו להגיע זה יהיה מפח נפש לכולם ובעיקר לאלו שימנעו, אנחנו מקווים שהכל יסתדר לפי התוכנית המקורית.

רוני סגולי לקראת הנסיעה

ביום שישי הקרוב 10/4 אנחנו נוסעים לאירלנד, קבוצה מעורבת של לוחמים לשלום. 14 ישראלים ו 14 פלסטינים. האמת שאני מתרגש וקצת חושש.

מתרגש כי למרות הנסיון הרב שיש לי עם פלסטינים, אמנם רגיל להיות במחיצתם, אך אף פעם לא הייתי עם פלסטינים לאורך כמה ימים ובכל פעילויות היום, כולל שותף לחדר. זה הולך להיות נסיון מעניין, אך מה שיותר מרגש אותי הוא העובדה שלראשונה נהייה עמם בסיטואציה בה הם שווים לנו בכל, כלומר מבחינתנו תמיד היינו שווים, אך בפגישות במחסום כשמגיע הג'יפ, רק הישראלים יכולים לדבר עם החיילים בחופשיות ואפילו בהתרסה, ותמיד קיים החשש שהפלסטינים יאלצו לעזוב והם כמובן לא יכולו לערער או להתווכח. ואילו כעת לאורך עשרה ימים, נהייה בסביבה בה לאף אחד לא אכפת שנור א-דין שחאדה הוא מטול כרם או מכפר אחר, הוא בן אדם כמו כולנו, וניתן לדבר ולצחוק ולהיות בכל מקום, ללא הצורך להתסתכל תמיד מעבר לכתף, ולמשמש בכיס אם תעודת הזהות עדיין שם.

אך אני גם חושש, כי אני מניח שהסיטואציה כולה, כולל מה שחן ועידן מכינים לנו, תגרום לנו לחיבוטי נפש, נראה שם מחזות מרגשים של השתפכות רגשית, וזה קצת מרתיע אותי. איך אני אתנהג? איך יראו אותי? מה יצא לי מהפה שלא הייתי אומר בימי שגרה רגילים? ואיך כולם יקבלו את זה?

אני מניח שיהיה לי עוד הרבה מה לכתוב במהלך המסע, אך זה ישמש כפתיחה. מקווה שנהנה ומקווה שנלמד הרבה זה על זה וגם על עצמנו.

ואולי ימים חדשים מגיעים אלינו כשאני קורא את מה שאובמה אומר כעת:"אני מאמין ששלום במזרח התיכון הוא בר השגה והוא יהיה מבוסס על פתרון של שתי מדינות. כעת נדרשים רצון ואומץ פוליטיים מצד המנהיגים".