מחשבות לפני - נטע אוסנת

אני יושבת פה, יום לפני אירלנד, מתרגשת ובעיקר חוששת.
רוצה להתמסר לזה, לתת לניסיון לקחת אותי - אך כמו תמיד אצלי, הספקות והסייגים לא מרפים.
שבוע שלם עם חבריי, ישראלים ופלשתינים, שרוצים כולם לסיים את הסכסוך ולהגיע לפיתרון של שלום. אבל איזה פיתרון מצטייר להם בראש ועד כמה הוא ישים? זאת לא אדע. וכמה אחריות כל צד לוקח על חלקו בבלאגן? זו עוד שאלה שגם אחרי שנה של היכרות נותרה אצלי מאד פתוחה. אחרי הכל, אנחנו הישראלים הכובשים.הם הפליטים. אז רק נשחרר והכל יהיה בסדר, לא? המממ...

היום התבשרנו שיש לפלשתינים בעיות במעבר לירדן, משם יוצאת טיסתם לאירופה.
לא, הבעיה הפעם אינה מצד הישראלים שאינם נותנים להם לצאת - אלא מצד הירדנים שלא מאפשרים לכולם כניסה.
אני מצטערת שיש את הבעיות האלה, אך בה בעת קצת מברכת על כך שלפחות זה קורה בגלל הירדנים. אולי זה נועד להזכיר לנו שלא הכל כ"כ פשוט. לא ישראל אשמה בכל. לא אני, לא משפחתי, לא חבריי שמשרתים את מנגנוני הצבא והמדינה. ולא, אנחנו גם לא יכולים לקחת אחריות לבד על פיתרון. זה תלוי בעוד הרבה גורמים בעולם, גם בירדן ובמצרים ובשאר העולם הערבי שהצליח לאורך השנים לכוון את הזרקור המאשים כמעט בלעדית לכיוון הגורם הציוני.
.
המצב באזורנו מורכב ויש לו קורבנות. הפלסטינים ללא ספק סובלים סבל נורא, מיותר, כפי שסובלות עוד קבוצות רבות ברחבי העולם - אובדן של זכויות, חיים, כבוד.
אתמול גיליתי שדודי, שמת בקרבות גוש עציון מירי ערבים (אלו המגדירים עצמם היום פלסטינים) נפצע כשנתיים קודם לכן מירי של יהודים לוחמי אצ"ל. זאת, כיוון שהוא היה איש השומר הצעיר אשר דגל במדינה דו-לאומית על שתי גדות הירדן, במקום במדינה יהודית. אלא שהעולם החליט אחרת, נקבעה תוכנית החלוקה, ודודי קיבל עליו את ההחלטה. כשלחם על יישומה - איבד את חייו, עוד בטרם הכרזת העצמאות של ישראל.

במאה השנים האחרונות, כמה הזדמנויות לפיתרון הוחמצו כאן באזורנו... מי אחראי לזה? בודאי לא רק אנחנו, היהודים. ב30 השנים האחרונות תפס תאוצה הרעיון של 2 מדיניות ל2 עמים. ברמת הרעיון זה נשמע לי טוב. בפרקטיקה אני סקפטית אם הפיתרון הזה עודנו אפשרי, כשאנחנו כבר מעורבבים כ"כ. קצת קשה לי ללחום לטובת משהו שאני ממש לא יודעת אם הוא מעשי. ואני, אני אדם - קצת יהודיה, הרבה ישראלית, אך מעל לכל אדם פתוח, חילוני ושואף להומאניות שרוצה שלום ושגשוג.
היסטוריה, דת, לאום ואדמה אלו דברים שמעסיקים אותי הרבה פחות מקיום מוסרי, נבון, חופשי ופתוח. אם לא מאז, אז לפחות מהיום ולתמיד.

זהו. עם זה אני נוסעת. מקוה שמחר אפגוש שם את כולם, בעזרת השם והירדנים.
מקוה שאיכשהו, במשהו, יתבהר לי קצת מכל הבלאגן הזה באירלנד.
מקוה גם ליהנות.
נטע