מתרגש כי למרות הנסיון הרב שיש לי עם פלסטינים, אמנם רגיל להיות במחיצתם, אך אף פעם לא הייתי עם פלסטינים לאורך כמה ימים ובכל פעילויות היום, כולל שותף לחדר. זה הולך להיות נסיון מעניין, אך מה שיותר מרגש אותי הוא העובדה שלראשונה נהייה עמם בסיטואציה בה הם שווים לנו בכל, כלומר מבחינתנו תמיד היינו שווים, אך בפגישות במחסום כשמגיע הג'יפ, רק הישראלים יכולים לדבר עם החיילים בחופשיות ואפילו בהתרסה, ותמיד קיים החשש שהפלסטינים יאלצו לעזוב והם כמובן לא יכולו לערער או להתווכח. ואילו כעת לאורך עשרה ימים, נהייה בסביבה בה לאף אחד לא אכפת שנור א-דין שחאדה הוא מטול כרם או מכפר אחר, הוא בן אדם כמו כולנו, וניתן לדבר ולצחוק ולהיות בכל מקום, ללא הצורך להתסתכל תמיד מעבר לכתף, ולמשמש בכיס אם תעודת הזהות עדיין שם.
אך אני גם חושש, כי אני מניח שהסיטואציה כולה, כולל מה שחן ועידן מכינים לנו, תגרום לנו לחיבוטי נפש, נראה שם מחזות מרגשים של השתפכות רגשית, וזה קצת מרתיע אותי. איך אני אתנהג? איך יראו אותי? מה יצא לי מהפה שלא הייתי אומר בימי שגרה רגילים? ואיך כולם יקבלו את זה?
אני מניח שיהיה לי עוד הרבה מה לכתוב במהלך המסע, אך זה ישמש כפתיחה. מקווה שנהנה ומקווה שנלמד הרבה זה על זה וגם על עצמנו.
ואולי ימים חדשים מגיעים אלינו כשאני קורא את מה שאובמה אומר כעת:"אני מאמין ששלום במזרח התיכון הוא בר השגה והוא יהיה מבוסס על פתרון של שתי מדינות. כעת נדרשים רצון ואומץ פוליטיים מצד המנהיגים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה