ערבו של היום השני ונראה שאנחנו כאן כבר שבוע. כל כך הרבה דברים עשינו היום, והעומס הרגשי הוא מאוד גדול. הגעתי לאירלנד עם הרבה מאוד ציפיות, שרובן כללו ללמוד וללמד, בשום שלב הציפיות לא כללו מעורבות רגשית. והיום... היום היה לי מאוד לא קל. אבל אולי אתחיל דווקא עם אתמול בלילה. אתמול בפאב האירי החביב (במלון השווה, ולא שלנו) על כוס בירה פתרנו את כל הבעיות בסיכסוך. ישבנו את בעיית הפליטים וסגרנו איך תראה המדינה הפלסטינאית העתידית. וחשבתי לעצמי, מה עוד יש לי לעשות כאן עוד שבוע. יאללה פתרנו את הכל, בואו נעבור לאיך מספרים לכולם את סוד - את ה"מתכון" לפתרון.
בסאשן של הבוקר, למדתי שזה לא כל כך קל. טוב, אולי הפתרון הטכני של ה-איך הוא (יחסית) קל, אבל לנו כעמים, כאנשים, יש עוד הרבה מאוד ללמוד על הצד השני. (וכמו שנאמר בסאשן הישראלי שהיה היום, התהליך שאנחנו עוברים כאן חייב כל ישראלי וכל פלסטינאי לעבור. וזו מחשבה מייאשת, כי איך זה יקרה). בכל מקרה, הבוקר היינו צריכים להביא שני פרטים, אישיים, ולהציג אותם לקבוצה. הפריטים שאני הבאתי היו הכתובה מהחתונה של גלי ושלי (שעוד מעט ימלאו לה שנתיים :-)) וספר שאבא שלי כתב. את הכתובה היה לי חשוב להביא כלי להציג את הפוליטי-הוא-האישי-האישי-הוא-הפוליטי שלי. מכיוון שאנחנו כתבנו אותה היה לנו חשוב להכניס, מעבר לשיוויוניות (והרומנטיקה...) גם את הצורך להכיר ולטפל בבעיות סביבנו. הספר שהבאתי הוא ספר מקסים שאבא שלי כתב, מאויר בציורים שאני כל כך אוהב - על אבא שנמצא במילואים ועל הגעגועים למשפחתו. לנו הסיפור הזה נראה כל כך טבעי - אבל בקונטקסט של הסיכסוך, בעינים ביקורתיות, להבין שעל כך גדלנו כחברה נראה לי בעייתי.
זה מוביל אותי לשני פריטים שאחרים הביאו שרציתי לספר עליהם. הראשון היה נשק מפלסטיק ששיפא הביאה. היא סיפרה על איך היא אוהבת ושונאת אותו באותו זמן. בתור אדם שקשה לו לחוות רגשות כל כך עזים באותו זמן, היה לי מאוד קשה לשמוע איך היא אוהבת את הנשק ובאותו זמן זו גם הייתה הקלה גדולה מהשנאה שלה כלפיו. היה לי קשה לשמוע על הדואליות הזו, אז על אחת כמה וכמה לנסות ולהבין, להזדהות, לקבל.
הפריט הנוסף היה המעיל של בעלה סימא שהוא לבש בזמן שהוא נהרג על ידי חיילי צה"ל. זה לא משנה בכלל כיצד הוא נהרג ומה הוא עשה - כדי להבין את האבל של סימא ועם מה היה חיה היום. על המעיל עוד יש סימני דם ובשר - שבעיני, להראות את המעיל, שלא לדבר על לחבק אותו זה מזעזע. ויש לי גם הרבה הערכה אליה כי היה צריך הרבה אומץ להביא פריט כזה אישי. זה הבהיר לי את התהום הפעורה בינינו,על ההבדלים התרבותיים שלא יגושרו לעולם, אבל בתקווה מתישהו לפחות יובנו. וכדי להוסיף לי קושי בעיכול (כי היה מאוד קל לתייג אותה רק על פי המעיל) היא מספרת שהיא לא מראה את המעיל הזה לילדים שלה כדי שלא יגדלו עם שנאה שהוא יכול ליצור... ומה עוד אפשר לבקש... אולי בכלל הקושי שלי מהיום הזה, הוא לא מהאירועים עצמם שקרו, אלא מההבנה עד כמה גדולה המורכבות
אורן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה